שבע שנים אחרי - גל

שבע שנים אחרי...

אני חושבת שזה היה במהלך השבת – אחרי שנודע לנו שנהרגת, אבל לפני ההלוויה עצמה. אני זוכרת שדיברתי עם אמא ואמרתי לה "אוף... אני רוצה להיות כבר עוד נגיד... 7 שנים אחרי. שזה כבר לא יכאב כ"כ כמו שרק מי שהיה שם יודע שזה יכול לכאוב..."

ופתאום, בלי שהספקתי למצמץ – אנחנו שם. 7 שנים אחרי, ואכן, רוב הזמן זה כבר לא דוקר בכל הגוף כפי שזה היה באותו השבוע. או אפילו באותה שנה. גם בטח אמא מספרת לך כל הזמן שאני אומנית ההדחקה, מה שהופך את זה בכלל ליותר קל.

אבל 7 שנים אחרי ועדיין, גם אם אף אחד לא יודע, אין יום שאתה לא מתגנב איכשהו לראשי. חיה שוב ושוב את הערב שבו הודיעו לי שנהרגת. עדיין בלחץ כשיותר מדי אנשים מפתיעים ובאים באותו הזמן. שמא תגיע גם הפתעה רעה. כמו אז... וכל אדם שאני פוגשת לראשונה - משום מה אני רק מחפשת איך לספר לו עליך...

שבע שנים אחרי ואני תוהה- למי אני מדברת בעצם?? אליך? לקבר שלך? לאנשים שבאו לכבד את זכרך ואותנו? כמעט שלא מגיעה לבקר אותך בקבר... אני לא כ"כ סגורה על מה אני מרגישה או חושבת על זה. אתה כאן? אתה קיים במימד אחר? רואה אותנו, או לא?

ועדיין מרגישה לעתים קרובות שֶאֵיפֹה שזה לא יהיה - אתה צופה ושומר עליי. בדרך הביתה מהעבודה, טסה בגובה נמוך כהרגלי, ופתאום רכב נכנס לי לנתיב ומאט את נסיעתי. אז אני קצת מקללת, ואז רואה ניידת, מכמונת מהירות בצד הכביש, ומיד חושבת – בטח אתה שלחת לי את הרכב כדי שלא אתפס...

שבע שנים אחרי... על מי אני כותבת? עליך ? או עליי? למי? לך?

שבע שנים אחרי, וכל אחד במשפחה יוצר לו בראש "רז" שתואם את תפיסת עולמו. ורק אני ביני לביני בטוחה שנשארתי נאמנה לרז שנהרג לפני שבע שנים. ובכל זאת – מה נכון? הכל מתמוסס...

שבע שנים אחרי, ותוך כדי כתיבה נזכרת במוטיב של שבע השנים הטובות ושבע השנים הרעות... תוהה לרגע איך אגדיר את השנים שעברו, אבל אין לי ספק שהן שבע שנים טובות! ואתה בטח יודע שלטענתי זה בזכותך – אני נשואה באושר לאבי, התחתנתי איתו וגם עם משפחה מדהימה (הפיס שלי), שאני מודה כל יום על שזכיתי בהם. אני אֵם גאה ומאושרת לנעם ותהל המקסימות...

השנה הראשונה לאחר מותך היתה אחת השנים המצחיקות בחיי... בזכות אייל דקל יש לי כבר חמש שנים עבודה שאני אוהבת... רק חסרונך מעיב על היופי שבחיי, וכפי שאמרתי כבר בהתחלה – אני אמנית ההדחקה, אז גם לזה אני לא ממש נותנת מקום...

תוהה כמה זה באמת כואב לך – שאני מזיזה אותך הצידה כדי לחיות את חיי, ומקווה שאכן הזיכרון שלי ממך – כאדם שרצה רק טוב לאחרים - הוא הנכון, וכי אתה מקבל את זה באהבה ויודע שאין זה אומר ששכחתי או שאיני אוהבת...

רז, אח יקר שלי, לקראת יום הזיכרון השני כמשפחה שכולה, פגשתי אח שכול "ותיק" - 20 שנה. הוא ציטט באתרז שיר, שמתאר לא רע 7 שנים אחרי:

"לימים זה נשכח כאיננו אבל כשהערב אורב אומר לך כך בינינו פחות אבל עוד כואב על מה שנפצע בי, נפצע והגליד כמעט ואינני חושב לומדים לחיות עם זה ככה פחות אבל עוד כואב עם כוס ורקיק אפשר להמתיק אין קץ לבריחות זה לא נעלם רק רחוק או נרדם וכואב אבל פחות לא נעלם רק רחוק כואב אבל פחות פחות ועדיין, עדיין פוגע זה בא והולך את יודעת כואב כשאני, כואב לי כשאת זה כואב כשאת נוגעת לימים זה נשכח כאיננו אבל כשהערב אורב אומר לך כך בינינו פחות אבל עוד כואב לא עד כדי אנחות ואם רע לי אני כותב כואב אבל פחות פחות אבל עוד כואב"

אוהבת

גל אחותך