יום הזכרון. אני לא מרבה לכתוב ולשתף ברגשות. השנה טקס יום הזכרון ב-JCC בפאלו אלטו היה בסימן אחים שכולים, ונשאלתי אם אהיה מוכנה להשתתף. כמובן שהסכמתי. והפעם כתבתי. מצרפת כאן הצצה לעולמי....
הזוי. בכל פעם שאני לרגע מסירה את שכבות ההגנה זה פשוט נראה לי הזוי. כשהיית תינוק טיפלתי בך. 'ילד יפה שלי'. כך קראתי לך. ועל אף שאתה צעיר ממני, כשגדלת ובגרת הערצתי את האדמה שלרגליך. כפי שהרגיש ומעיד כל מי שהכיר אותך אפילו לרגע. טוב לב נדיר, ערכיות, ראיית האחר שכל כך חסרה היום, החבר הכי טוב של כל אחד, שנון , מבריק.... איך יכול להיות שאתה מת?
כשאני עסוקה הכל בסדר. המוח טרוד בדברים אחרים. המחשבות הקשות מגיעות כשיש זמן. אז מציפות הדמעות. נוסעת בנסיעות ארוכות לעבודה ושמה ביוטיוב שירים שגורמים לי לבכות. לפעמים מתמכרת להרגשה הזו. ככה אני מרגישה קצת יותר קרובה אליך. לאיך שהרגשתי בשנים הראשונות אחרי מותך. כשהכאב דקר בכל הגוף. כשהזכרון ממך עוד היה כל כך חי. כשעוד הצלחתי לשמוע אותך בראשי אומר לי "אחותי! מה המצב?"
אבל אז, בשנים ההן, זה כל כך כאב שנהיה יותר קל להרחיק. ולהדחיק. ולהפסיק להרגיש. וזו היתה משימה קלה. כי החיים הנוכחיים החלו אחרי מותך. אתה לא מכיר אותם. את בעלי, שהכיר לי אח שכול אחר, הכרתי בזכות מותך. אתה לא מכיר את המשפחה הנפלאה שלו שאימצה את כולנו. לא היית שם איתנו באף ארוחת שבת. אל מקום העבודה שהיה לי במשך 13 שנים הגעתי בזכות מותך. בעזרת חברך הטוב ששמע בארוחת שבת שאני מחפשת שינוי. לא היית שם בגופך לחגוג איתנו כשנולד כל אחד מארבעת ילדינו. אתה לא חלק מכל זה, אז "קל" להזיז אותך מהמחשבות.
אבל אתה כל כך קיים.
במחשבות שמגנות ומרגיעות מהחרדות הרבות שנהיו חלק מחיי אחרי שנהרגת. "רז ישמור שלא יקרה משהו.." בלידה של תהל בתי שנולדה ביום הולדתך, ביום ובשעה בה נהרגת. כמה בכי היה בלידה שלה. ולא מכאב הצירים. כמה קשה לאמא ההרגשה שיום ההולדת של אחיה המת בא לפני יום ההולדת של בתה. בתי חגגה 11 השנה, ועדיין, תאריך זה הוא בראש שלי קודם כל היום שלך. בלידה של אימרי בני שנולד ביום ההולדת של טלי חברתך. עוד לפני הלידה היה לי ברור שתמסור באמצעותו "דרישת שלום". בכל התאספות משפחתית. כשכולנו שמחים ונהנים, תמיד מתגנבת לה פתאום המחשבה עליך. על כך שאינך. וכמה אתה חסר. דוחפת את המחשבות מהר הצידה. שלא יציפו הדמעות.
בכל פגישה עם מישהו חדש, כשהרצון הוא קודם כל לספר עליך. מצחיק. למה על אחיי החיים אני לא משתוקקת לספר? תוך כתיבה פתאום מבינה... אולי אותו אדם הכיר אותך? ואז אולי פתאום תהיה איתי שוב, גם אם רק לרגע קט...
בתקופה האחרונה מתקשה יותר ויותר להדחיק. מרגישה לפעמים שהגוף כבר לא מסוגל להכיל את רמות העצב שנאגר בתוכו... הילדים גדלים. תהל זורקת שנינויות לאוויר בנונשלנטיות שכזו בדיוק כמו שאתה היית עושה. והלב שלי נצבט. אימרי ניגש לחבק אותי וטופח לי על השכם. כמוך. ואני רק רוצה לצרוח מגעגוע. כמעט 18 שנים שאתה לא פה בגופך, וכשאני עדיין מנסה לעכל את זה זה נראה לי פשוט הזוי.
Comentarios